סיכום
לאחר אלפיים שנות גלות, שב העם היהודי לארצו, ובאותה תקופה מתגוררים תושבים ערבים בארץ, ללא מוסדות שלטון מסודרים. החזרה הזו גרמה לסכסוך קשה ביותר מצד שתי האוכלוסיות. מרגע הכרזת המדינה, אשר בה פרצה מלחמת העצמאות ועד היום, אנו חיים במצב מעורער ומלא אי סדר מוחלט, מלא במלחמות, אשר קיפחו את חיי האזרחים ומשפחותיהם, ונמנו הרוגים רבים בעקבות כך.
כל המצב שנגרם, קרה בעקבות כך, ששתי האוכלוסיות טוענות לבעלות אותו שטח, אותה אדמה, ומרגישים אליה קשר עמוק וממושך. במהלך השנים יצרנו בנינו תחושת שנאה וחוסר אמון הדדי.
ישנם שני סוגים של אוכלוסיות ערביות- ערבים ישראלים וערבים פלשתינאים(החיים בשטחים).הערבים הישראלים הם חלק בלתי נפרד מכלל אזרחי ישראל. הם מקבלים זכויות מלאות, כמו שמקבל כל אזרח במדינה: קצבאות ילדים, קצבאות זקנה, קצבאות אבטלה ועוד רבות.
אני סבורה, כי הדבר אשר פחות גורם לערבים הישראלים למרוד הוא הזכויות הללו, על אף שאינם מקבלים את הרעיון של שליטת יהודים בא"י.
הערבים הפלשתינאים אינם נהנים כלל מהזכויות הניתנות ע"י מדינת ישראל. הם נמצאים תחת שלטון צבא- כלומר הוא זה שדואג להם ונותן מענה לבקשותיהם.
הערבים הישראלים לעומת זאת, מקבלים שוויון זכויות מלא, אחת מהן היא הזכות לבחור ולהיבחר. כך, הוקמה מפלגה ערבית, המאגדת את כל הסיעות הקטנות שהיו קיימות בעבר, למפלגה אחת גדולה: "מפלגת הרשימה המשותפת".
במהלך העבודה שחקרתי על המפלגה, גיליתי שני צדדים מנוגדים לחלוטין בין פעולותיהם של החברים במפלגה. מצד אחד, כאשר קראתי את מצע הבחירות שלהם, ושמעתי מגוון עימותים במהלך תקופת הבחירות של 2015, נוצר לי הרושם כי אותם חברי כנסת שוחרים לשלום בין שני העמים, ומעוניינים לפתח שיח משותף, אחווה בעם, הרצון לחיים משותפים, ומתן שוויון זכויות מלא לערבים כמו לכלל האזרחים במדינה. ומצד שני, קיימת סתירה בין אמירותיהם למעשיהם, וכי לכאורה אלה הדברים אליהם שואפים ומייחלים אותם חברי כנסת, אך בפועל קורה בדיוק ההיפך. במקום לפעול למען שלום, נראה כי הם דווקא מביעים הזדהות עם משפחות של מחבלים, בנוסף מחליט אחד מהם להבריח טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים אשר מרצים במשך שנים ארוכות את עונשם הכבד על מעשם הנוראי. וזה רק חלק קטן מאוד מכלל פעולות תמיכה למען אנשים השואפים לפגוע באזרחי ישראל.
דבר שגורם לנו לחשוב כי זה מערער את יחסיהם בינם לבין חברי הכנסת ממפלגות הימין. לרוב דבר זה אכן קורה, אך ישנן פעמים אשר שני הצדדים מראים
.שיתוף פעולה בתחומים שונים.
.אחד מחברי הכנסת ממפלגה זו הוא יהודי, נקרא דב חנין
הוא כותב, כי " אינני נאיבי. אני יודע שהדרך לשלום היא מורכבת וקשה. אני יודע שיש מתנגדים לשלום. ישנם בין בני עמי כאלה המאמינים בחזון השווא של "ארץ ישראל השלמה". בעם הפלסטיני ישנם כוחות המאמינים בהפיכתה של פלסטין כולה למדינה ערבית או מוסלמית. כדי להתקדם לשלום נצטרך להתגבר על ההתנגדויות האלה. מצד שני, ברור לי שהמציאות הנוכחית היא המסוכנת והקשה באמת. זו היא מציאות שבה המוני פלסטינים בשטחים נמצאים תחת שלטון כיבוש. מציאות שבה גם לישראלים וגם לפלסטינים אין ביטחון בסיסי, מציאות שבה נהרגים כל הזמן בני אדם, ובהם – רבים שהם אזרחים חפים מפשע. זו היא מציאות שבה בכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה נוספת, קשה מקודמותיה. ומעבר לכל אלה, מציאות המלחמה היא גם המאפשרת לדחוק הצידה מסדר היום את כל השאלות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות הבוערות, ולמנוע את השינוי החברתי הגדול שצריך להתרחש כאן."
במילים אחרות, אומר דב חנין, כי הוא מודע לפערים העצומים בין שני העמים, ואומר כי צריך בדרך כלשהיא להגיע לצמצום הפערים הללו. לא ייתכן, שאוכלוסייה שמונה 2.5 מיליון איש תחייה תחת שלטון צבאי.
הנני מסכימה כי המצב במדינה מורכב מאוד גם לנו, גם לאוכלוסייה הערבית בארץ, וגם לאוכלוסייה הפלשתינאית בשטחים. בעקבות גלי הפיגועים המתרחשים מדי יום והמתיחות השוררת בקרב שתי האוכלוסיות, אינני חושבת, עם כל הצער שבדבר, שנוכל להגיע אי פעם להסכמה עם האוכלוסייה הערבית, מהסיבה ששני הצדדים מרגישים קשר היסטורי עמוק לארץ ישראל, וכל צד בטוח כי האדמה הזו שייכת לעם שלו. אינני חשבת שצד מסוים יסכים אי פעם להתפשר על השליטה במדינה, כיוון שהוא יבין שצעד זה יוביל לכך שהוא לא יקבל זכויות כמו העם השולט במדינה, והרי כולנו רוצים לחיות בשוויון זכויות מלא, בריבונות ובחירות.
